פסק-דין בתיק ת"ק 001270/03

1.         בפניי תביעה ותביעה שכנגד בגין תאונת דרכים שהתרחשה ביום 18.11.2002 בשעות הצהרים, בכביש נתיבי איילון. בתביעה העיקרית טוען התובע כי בעת שנסע בנתיב הימני של נתיבי איילון מכיוון צפון לדרום, סטה הנתבע שנהג במונית לפניו, באופן פתאומי ימינה, בקטע בו קיימת התפצלות לכיוון מחלף לה גוארדיה, וזאת תוך חציית קו הפרדה כפול, המפריד בין הנתיב הימני לבין הירידה לכיוון מחלף לה גוארדיה. לקראת הסטייה, האט הנתבע באופן פתאומי את מהירות הנהיגה והתובע לא הספיק לבלום את רכבו. כתוצאה מכך, פגע רכבו של התובע ברכבו של הנתבע. תביעתו של התובע עומדת על סך של 1,114 ש"ח, שהוא סכום ההשתתפות העצמית בו חוייב  התובע ע"י חברת הביטוח.

2.         הנתבע מכחיש מכל וכל את טענתו של התובע, לפיה כביכול, ביקש לסטות באופן פתאומי ימינה לכיוון מחלף לה גוארדיה. לטענתו, הוא הסיע במונית נוסע לכיוון נתב"ג ולא הייתה כל סיבה שבעולם שיסטה לפתע ימינה לכיוון מחלף לה גוארדיה. הנתבע הגיש תביעה שכנגד נגד התובע ובה הוא טוען כי התובע אחראי לתאונה בשל אי שמירת מרחק מספיק מרכבו. הנתבע טוען כי הוא עצמו נהג כל העת בנתיב הימני ולא סטה לשום כיוון. הוא האט את מהירות נסיעתו עקב האטה בתנועה שלפניו ואז פגע בו מאחור רכבו של התובע.

3.         שני הצדדים מאשימים איש את רעהו בהתחמקות ממסירת פרטים. נראה לי שאין מקום להאשמות הדדיות אלה, שכן ככל הנראה מדובר באי הבנה בין הצדדים ובהתרחקות הדדית ממקום התאונה כדי שלא להפריע לתנועה הסואנת בנתיבי איילון, וזאת לבקשתו של קצין משטרה שחלף במקום. והא - ראייה, יום למחרת התאונה, כל אחד מבין שני הנהגים ניגש ביוזמתו לתחנת המשטרה כדי להתלונן על רעהו.

4.         עיינתי בתצלומי הרכב של התובע. מהתמונות ניתן להיווכח כי הפגיעה העיקרית ברכבו של התובע היא בכנף השמאלית קדמית. הנתבע הגיש אמנם חוות דעת שמאי מטעמו, אך לא צירף אליה תמונות כלשהן של רכבו. יחד עם זאת, מעיון בחוות דעתו של השמאי, כמו גם בעדות שמסר הנתבע  במשטרה (מוצג נ/2), עולה כי רכבו של הנתבע נפגע בכנף האחורית ימנית. אי צירופן של התמונות לעותק חוות דעתו של השמאי שהוגש לבית המשפט ע"י הנתבע, תמוה ביותר בעיניי, משום שעיון בחוות דעתו של השמאי מגלה כי מלכתחילה צורפו אליה צילומים של רכב  הנתבע (ראה עמ' 3 לחוות הדעת בה נזכרים צילומים כאמור). יתר על כן, במהלך ישיבת ההוכחות, שאלתי את הנתבע מדוע לא צורפו תמונות של הפגיעה ברכבו ותשובתו הייתה שאין תמונות כאלה. אכן, גם התובע לא צירף מלכתחילה את התמונות של הפגיעה ברכבו, אך הוא הודיע לבית המשפט כי ימציא את התמונות תוך 48 שעות, וכך אכן עשה. לעומתו, הנתבע לא נהג כך ולא המציא גם אחר כך תמונות כלשהן, נאמן לטענתו, כי אין כלל תמונות כאלה. קשה להשתחרר מן הרושם שאי הצירוף של התמונות נועד אולי להסתיר מבית המשפט את ההתרשמות הבלתי אמצעית מנזקי רכבו של הנתבע, שמא יסייע הדבר לביסוס גרסתו של התובע. ואכן, תיאור הפגיעה המופיע בחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבע תומך לכאורה בגרסתו של התובע, לפיה רכבו של הנתבע סטה לכיוון ימין, שאם לא כן, לא ניתן להסביר כיצד זה הפגיעה ברכבו של הנתבע אירעה דווקא בכנף הימנית של הרכב ולא במרכז החלק האחורי של הרכב, כפי שהיה מתחייב, אם אכן היה הנתבע נפגע בזמן נסיעה ישרה, בנתיב הימני. לפיכך, אני מקבל את טענתו של התובע לפיה הנתבע, משיקולים שלו, ביקש לסטות ימינה לכיוון מחלף לה גוארדיה, תוך חציית פס הפרדה כפול. גם אם אקבל את טענת הנתבע, לפיה התכוון להגיע לנתב"ג, אין להוציא מכלל אפשרות כי מסיבה כלשהי הוא החליט לסטות לכיוון מחלף לה גוארדיה, למשל, כדי לעקוף פקק תנועה שהיה אותה שעה בנתיבי איילון.

5.         מאידך גיסא, אף אם נכונה גרסתו של התובע והנתבע סטה לפתע פתאום ימינה, במטרה לפנות לכיוון מחלף לה גוארדיה, אין בכך להצדיק אי שמירת מרחק מתאים מרכבו של הנתבע, שהרי אם התובע היה שומר מרחק מתאים מרכבו של הנתבע, יש להניח שהתאונה לא הייתה מתרחשת, למרות הסטייה המיוחסת לנתבע מן הנתיב בו נסע. הרי אין טענה שהנתבע בלם לחלוטין את רכבו, אלא רק האט את מהירות הנסיעה. בנסיבות אלה, אני דוחה את תביעתו של התובע.

6.         נותר עדיין לדון בתביעה שכנגד. התובע אחראי להתרחשות התאונה עקב אי שמירת מרחק. יחד עם זאת, משקבעתי כי הנתבע אכן סטה בפתאומיות ימינה, תוך חציית קו הפרדה כפול, ותוך האטה פתאומית של מהירות הנסיעה בלא כל סיבה, זולת רצונו לסטות ימינה, הרי שיש לייחס לו אשם תורם משמעותי להתרחשות התאונה. נראה לי כי יש להעמיד את שיעור האשם התורם של הנתבע על 30%.

7.         מחוות דעתו של השמאי מטעם הנתבע עולה, כי הנזק שנגרם לנתבע הינו 2,650 ש"ח (השתתפות עצמית וכינון). בנוסף, שילם הנתבע סך של 71 ש"ח בגין בלאי חלקי פח. הנתבע אינו זכאי לפיצוי בגין מרכיב המע"מ, שכן המע"מ ששולם על-ידו הינו בר קיזוז, בהיותו נהג מונית. מסכום זה יש להפחית אשם תורם בשיעור של 30%. לא הוכחו בפניי נזקים נוספים שנגרמו  לנתבע. כך למשל, לא הוכח כי הרכב הושבת לארבעה ימים (הדבר לא נזכר כלל בחוות דעתו של השמאי).

8.         לפיכך, אני מחייב את התובע (הנתבע שכנגד), מר אליעזר אברהם, לשלם לנתבע (התובע שכנגד), מר מנשה לוי, סך של 1,904 ש"ח. בנוסף, ישלם אליעזר אברהם למנשה לוי סך של 87 ש"ח בגין אגרת התביעה וסך של 200 ש"ח בגין התייצבותו לדיון.

9.         המזכירות תישלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום כ"א ב אדר ב, תשס"ג (25 במרץ 2003) בהעדר הצדדים.